על
היחיד ועל היחד ברכת
איגוד התעשיה הקיבוצית
סיפר ש"י עגנון בלשונו המיוחדת בסיפרו הימים
הנוראים:
השמים היו טהורים והארץ היתה שקטה, ורוח חדשה היתה
מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי ומלובש הייתי
בגדי מועד, ואיש אחד מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל סבי לבית
התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם
ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ודומה היה לי שהרחובות שעברתי
בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית הזה. וכך הייתי עומד
ומביט על האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם
כאחד, עם כל הבית כולו, דומים היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה
הייתה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית הזה ולאנשים האלו ולניגונים האלו.
וסיפר שמעון פרס, זכרונו לברכה, בראיון לידיעות
אחרונות: (7.9.12)
"סבי, ר' צבי מלצר, היה דמות נערצת עלי, אשר עיצבה את
אישיותי במהלך הילדות יותר מכל.
לסבי היה קול נפלא וכשעבר לפני התיבה ביום הכיפורים
והחל לזמר את "כל נדרי" נרעשתי עד עמקי נשמתי, והצטנפתי
תחת הטלית שלו. עד היום מצלצלת בי תפילתו זו, ובכל יום כיפור חולף
בי אותו רעד עמוק בעצמותיי ובליבי".
בפרוס השנה החדשה, וערב הימים הנוראים, מאחלים אנו
לעצמנו, כל בית ישראל, שבצד היותנו יחידים, פרטים, נדע לחוש גם את
המשותף. את המאחד.
את ההיסטוריה המשותפת. את חוּמה של מדורת השבט.
שנחוש כולנו את תחושתו של הילד שמעון פרסקי, המצטנף תחת טליתו של
הסבא שלו.
ואת תחושתו של ש"י עגנון בן הארבע ש"כולם
כאחד, דומים עלי כחטיבה אחת, ושמחה גדולה היתה בליבי, וליבי נדבק
באהבה לאנשים האלה ולניגונים האלו".
שנה טובה ומוארת מאיתנו צוות איגוד התעשייה הקיבוצית
|